פסיכואנליזה של המהפכן המיני

ℹ️ This is a Hebrew translation of the blog post Psychoanalyzing the sexual revolutionary by Edward Feser.

כאשר מישהו מציג טענה או טיעון ואתה מתיימר להפריך אותו ע”י משיכת תשומת הלב לעבר פגם אישיותי (כגון אופי רע או מניע חשוד) בדוי שלו, אתה מבצע כשל לוגי מסוג אד הומינם. הסיבה שזהו כשל לוגי היא שעיקר הנושא במקרה כזה הוא אמיתות הטענה או יכולת השכנוע של הטיעון, אולם אתה משנה את הנושא למשהו אחר, כלומר הבן אדם שהציג את הטענה או הטיעון. אבל כמו שהסברתי בפוסט מלפני כמה שנים, לא כל ביקורת על בן אדם המציג טענה או טיעון היא אד הומינם, מכיוון שלפעמים הנושא הוא פשוט הבן אדם עצמו. לדוגמה, כשלמישהו יש נטייה לבצע כשלי אד הומינם והוא מתעקש עליהם למרות תיקון עדין, זה לגיטימי לחלוטין לציין שהוא לא רציונלי ואולי אפילו בעל חסך מוסרי במובנים מסוימים - לדוגמה, שהוא עבד למידת הזעם, או בעל אישיות זדונית, או שהוא אשם בחוסר הגינות כלפי יריביו.

או שהוא עבד לחטאי תאווה. ציינתי בפוסט קודם את הנטייה של מבקרי מוסר המיניות המסורתי להוקיע את אלו המצדדים בו ולתקוף את מניעיהם במקום להתייחס לטיעונים שלהם. נטייה זו הפכה יותר נרחבת ובלתי מתפשרת ככל שהמהפכה המינית הפליגה בקיצוניותה. (קראו את הבלוג של רוד דרהר כדי להתעדכן בווריאציות האחרונות.) עוד כשהייתי נער, אנשים עם מוסריות מופקרת בענייני מין נטו לבקר את אלו בעלי גישות יותר שמרניות כמתחסדים או הורסי מסיבות. הגישה אז הייתה זו של נער מסיבות המרחם על החנון או תולעת הספרים שלא יודעת ליהנות. היום המנטליות היא יותר כמו זו של קוטון מאת’ר ביזארי, או אולי שילוב בין יו הפנר ומאו דזה-דונג. מבקרים של המהפכה המינית מתוארים כסוכנים של השטן או אויבי העם – קנאים, שונאים, מדכאים שיש חובה לרדוף ולהשתיק אותם.

מה ההסבר לשינוי המוזר הזה? לבטח, המהפכנים המיניים המדוברים יטענו שהוא משקף הבנה מוסרית עמוקה יותר מצדם. אבל זה מניח מראש שמוסר המיניות המסורתי שוגה, והוא לא. אבל הפוסט הזה לא בא להגן על מוסר המיניות המסורתי, כי כבר עשיתי זאת במקומות רבים אחרים. מה שאני שואל זה: בהינתן אמיתות מוסר המיניות המסורתי, מה מסביר את השינוי המוזר הזה.

קיימת מין סוג של תסמונת סטוקהולם בין מאמינים דתיים שמרניים בעלי דפוס חשיבה מסוים, שמתייחס להתפתחויות האלה כאל הפרזות מצערות אבל מובנות של נשמות פצועות בעלות כוונות טובות שנעשה להן עוול בידי תומכים חסרי רגישות ונלהבים יתר על המידה של המוסר המסורתי. לדעתי, זאת הזיה. אם זה היה נכון, היינו מצפים שהצווחות של המהפכנים יפחתו ככל שרטוריקת הסובלנות, החמלה והדו-קיום המכבד עם אלו שדוחים את מוסר המיניות המסורתי הפכה לרווחת יותר בקרב שמרנים ודתיים מאמינים. במקום זאת, הצווחות רק התגברו, ודרמטית. ככל שדתיים שמרנים מנשקים תחת, ככה כל מה שהם מקבלים בתמורה זה כיסוח תחת.

ניתוח של המצב בשילוב המסורות של אתיקת משפט הטבע ותאולוגיה נוצרית – מאת אפלטון ואריסטו, פאולוס, אוגוסטינוס, פטרוס דמיאנוס ותומאס אקווינס ואחרים – תגלה שמשהו הרבה יותר זדוני מתרחש פה. לטענתי, לפחות שלושה גורמים פסיכולוגיים מסתתרים מאחורי הקיצוניות הגוברת ורוע הלב של אלו בעלי דעות “פרוגרסיביות” בנוגע למיניות.

1. בנות התאווה: במכלול התאולוגיה 2-2.153.5, אקווינס מזהה שמונה “בנות תאווה” או השפעות זדוניות על האינטלקט והרצון אשר נוטות להגיע בעקבות חטא מיני. לצורך הדיון, החשובות ביותר הן אלו אותן הוא מכנה עיוורון דעת ושנאת אלוהים. כפי שאקווינס מציין בהקשר אחר, “תאווה…היא הגדולה שבתענוגות; ואלו מכלות את הדעת יותר מכל דבר אחר.” הנאה מינית דומה להנאה מצריכת אלכוהול בכך שהיא תמימה לחלוטין בפני עצמה, אבל מאוד קל לנצלה לרעה. לכן, אפילו באדם עם חשק מיני שאם לא כן היה נורמלי, לטרדות יתר בענייני מין יש נטייה לגרום לו להתנהג בצורה מטופשת במגוון דרכים - להגזים בחשיבות של מין, לרדוף אחריו בדרכים שמזיקות לרווחתו ולרווחת האנשים התלויים בו, להגות תירוצים בשם אותו מרדף, וכן הלאה.

באדם עם חשק מיני חריג, האפקט אפילו יותר חמור. מפני שמה שקובע את מידת הטוב של סגולה אנושית היא המטרה או התכלית לשמה היא נועדה באופן טבעי. לכן מוסר פסיכולוגי בריא דורש תפיסה אינטואיטיבית מוצקה של מה טבעי ומה נוגד את מטרות הטבע. התענגות מינית חוזרת ונשנית בפעילות שהיא נוגדת ישירות לתכלית הטבע מעמעמת את תפיסת האינטלקט את הטבע, עד לנקודה שבה עצם הרעיון שדברים מסוימים מנוגדים לסדר הטבעי מאבד את אחיזתו בדעת. ובכך מאבד האינטלקט את אחיזתו במציאות המוסרית.

נניח שלחלק מהאנשים היה עיוות פסיכולוגי משונה שהוביל אותם לשאוב הנאה עצומה מהשתעשעות במחשבה ש: 2 + 2 = 5. התענגות נשנית ברצון להרהר באותו רעיון תהפוך לממכרת, ועצם הרעיון שקיימת אמת אריתמטית אובייקטיבית, במובן זה 2 + 2 = 4 תאבד את אחיזתה באדם כזה. הוא עלול לשפוט במקום זאת שנכון אובייקטיבית ש: 2 + 2 = 5, או שהוא עלול לשלול לחלוטין את הרעיון שיש דבר כזה אמת אובייקטיבית כשמדובר באריתמטיקה. בכל מקרה, האינטלקט שלו התעוור. דבר זה אנלוגי לעיוורון הדעת שיכול להגיע בעקבות חטא מיני מושרש.

סביר גם כי אדם כזה יהפוך תקיף מול אלו אשר ינסו לשכנע אותו ש 2 + 2 = 4 ושהוא הוזה אם הוא חושב אחרת. הוא עלול להבין זאת כמתקפה אישית כלפיו, או כלפי הזהות שלו. “אני לא יכול לא להאמין ש: 2 + 2 = 5! ככה הטבע ברא אותי! למה אתה כל כך מלא שנאה?” אנשים אחרים אולי ירחמו עליו ויטו לחשוב שזה אכזרי ללמד אותו אריתמטיקה כפי שתמיד היה מקובל, מאחר וזה ייתפש בעיניהם כדחיקה לשוליים בדרך עקיפה של אלו בעלי הנטייה המוזרה המדוברת. אולי הם יסכימו לעדכן את תוכנית הלימודים במתמטיקה ככה שהיא תאשש את הלגיטימציה של אמונות אריתמטיות אלטרנטיביות כאלה, תעודד אנשים לקבל ואפילו לחגוג את הנטייה, וכן הלאה.

תפיסת האלוהים כמי שברא את הסדר הטבעי לפי אמיתות מתמטיות נצחיות ובלתי משתנות גם היא תידמה כמתועבת, וכך גם כל דת המטמיעה תפיסה זו. למעשה, כלל המסורת התרבותית שהטמיעה מתמטיקה מסורתית תידמה כמדכאת וכדבר שיש להרוס. כל זה אנלוגי לשנאת האלוהים, כמחבר הסדר המוסרי, שאקווינס אומר שמגיעה בעקבות חטא מיני מושרש. הדת לבסוף נדחית לגמרי, או מוחלפת בחיקוי אלילי גמיש יותר כלפי החטא.

וזה מחמיר. במכלול התאולוגיה 2-2.53.6, אקווינס מלמד כי חשק מיני מופרע הוא המקור העיקרי לחטאים נגד המידה הטובה הקרדינלית של התבונה, אשר שולטת בהגיון המעשי באופן כללי. בדומה לכך, במכלול התאולוגיה 2-2.46.3 הוא אומר כי טיפשות כחטא מוסרי מצוי נובעת בעיקר מחטא מיני. הוא לא אומר שחטאים מיניים הם מעצמם החטאים הגרועים ביותר – ודאי שקיימים חטאים גרועים יותר, כמו רצח – אלא שיש להם נטייה מיוחדת לעמעם הבנה מוסרית כללית, כמו הדומינו הראשון שמפיל אחריו את כל השאר. אדם או חברה אשר הפכו מושחתים ביותר בענייני מין סביר במיוחד שיהפכו למושחתים מוסרית נקודה.

לכן, נחזור שוב לאנלוגיה האריתמטית שלי. באדם או חברה שהתחילו לחשוב במובנים של אריתמטיקה רביזיוניסטית אשר מעניקה מקום ללגיטימיות המחשבה ש: 2 + 2 = 5, השחתת האינטלקט לא תהיה מוגבלת לאריתמטיקה בלבד. היכולת הכללית להגיון בריא לא יכולה לשרוד עיוות כזה של האינטלקט, מכיוון שהוא מערער מיסודותיהם את עקרונות ההיגיון הבסיסיים ביותר (כמו חוק אי-הסתירה).

בדומה לכך, באדם או חברה הנשלטים בידי חטאים מיניים, זוהי לא רק ההבנה המוסרית בענייני מין שמתערערת, אלא ההבנה המוסרית בכלל. כי הרעיון הכללי של סגולות אנושיות בעלות תכלית טבעית לא סביר שישרוד כאשר התכליות הטבעיות של הסגולות המיניות שלנו, בפרט (אשר ברור כשמש שהן תכליות טבעיות), מטושטשות. והיכולת להערכה ביקורתית קרת רוח של החשקים שלנו לאור תכליות הטבע לא יכולה לשרוד במוחות המשועבדים לתאווה מינית, שהיא מהעזות ביותר מבין התאוות. אולם מודעות לתכליות טבעיות, והיכולת להערכה ביקורתית קרת רוח של תשוקה, הן תנאי מוקדם למוסריות בכלל.

הזיהום מועד לדלג מהפרט, לתרבות בכללותה, לזירה הפוליטית. ברפובליקה, אפלטון מציע שחברות שוויוניות נוטות להפוך נשלטות תאווה, ובעלות נטייה להדרדר לעריצויות. מכיוון שנפשות הנשלטות ע”י תאווה מסוגלות פחות מכל לרסן את התיאבון שלהן או לעמוד בגינוין, הדבר מוביל להתמוטטות מוסרית כללית ועלייה במספר האנשים עם מזגי רוח אכזריים ומופרעים במיוחד. עריצות מתקבלת כאשר אותם אנשים מנצלים את הכאוס החברתי וכופים את רצונם על השאר. לדעת אפלטון, שום דבר לא כובל אותך למערה האלגורית ולעולם האשליות שלה, בהם אתה נאחז בקנאות, יותר מאשר חוסר מוסר מיני.

דנתי בבנות התאווה בהרחבה במספר פוסטים קודמים (כאן, כאן, וכאן), ובאופן שבו חטאים מיניים יכולים להרוס תבונה בהרחבה בהרצאה על עשיית יד אחת עם החטאים נגד התבונה. הנקודה שיש להדגיש למטרות הדיון הנוכחי היא שניתוח הפועל היוצא של חשק מיני מופרע ע”י הוגי דעות כמו אפלטון ואקווינס מרמז על כך שאנחנו צריכים לצפות מחשק כזה להפוך לקיצוני יותר ויותר בהתגלמותו, ושאלו המשועבדים אליו יהפכו יותר ויותר מלאי שנאה וצווחניים כלפי אלו המתנגדים להם. וזה בדיוק מה שאנחנו רואים כיום.

2. דרוש מוסר כדי לנצח מוסר: אנשים מטבעם מסתייגים אפילו מדיבור על החשק והפעילות המינית הנורמלית והבריאה ביותר שלהם, בהינתן טבעו האישי ביותר של מין. הנושא פשוט מביך, אפילו לבן האדם הממוצע בעל דעות ליברליות לגביו. הוא לא היה חולם לדון בנטיות שלו כלאחר יד עם אדם זר, עם אמו, או בארוחת ערב חגיגית. זה נכון כפליים לגבי חשקים ופעילויות מיניות הנראים בעיניו חריגים בצורה כלשהי. תחושה מיוחדת של בושה נקשרת בהם, גם בגלל טבעם הסוטה וגם בגלל הדרך שבה המשיכה של חשק מיני יכולה לחתור תחת מה שהוא אנושי באופן המובהק ביותר, משמע השכל והרצון שלנו. חטא מיני נחווה כגרירת העצמי לרמת הבהמה, וכשהוא כולל מה שהוא קונטרה נטוראם (נגד הטבע) הוא נחווה כמשהו גרוע אפילו יותר.

או בכל אופן, הוא נחווה ככה כל עוד לפחות חוש כללי ובסיסי כלשהו של הסדר הטבעי של הדברים שורד בתודעת האדם. אפילו אדם שאימץ חשקים מיניים הנחשבים מופרעים באופן מסורתי, ושמגדיר באופן פומבי את הזהות שלו ביחס אליהם, ירגיש באופן תכוף שארית רגש של בושה ואשמה – וזאת למרות העובדה שהיחס כלפי מין עבר ליברליזציה, והעובדה שרבים מזדהים איתו ולהוטים לאשש אותו בסגולתו ומעמדו כקורבן של דעה קדומה. אוגוסטינוס או אקווינס היו זוקפים זאת לקולו של המצפון. ידע של חוקי הטבע, הם יאמרו, אף פעם לא נמחק לגמרי אפילו באדם המשועבד ביותר לחטא. הוא רק מכוסה בשכבה על גבי שכבה של רציונליזציות. ועדיין לפעמים האמת פורצת החוצה, אם כי במעומעם.

האדם “המשוחרר” מינית מסרב לקבל זאת, ולא רק מפני שהוא מאוהב בחטאיו. הוא הכניס את עצמו לתוך בור מעשה ידיו. אם בתחילה הוא הרגיש בושה לגבי אותם חטאים, הבושה רק תחמיר אם הוא יחליט לאמץ אותם, להכריז בפומבי על הזיקה שלו אליהם ואפילו להגדיר את עצמו ביחס אליהם – ואז, אחרי כל זה, במחשבה שנייה עולה בדעתו שהם באמת היו אכזריים ומבישים. האפשרות משפילה לחלוטין, כך שפסיכולוגית קשה במיוחד לחזור מדרך אימוץ החטא אחרי שיורדים בה.

עכשיו, שום דבר לא מסוגל לנטרל שאריות רגש של בושה וכישלון מוסרי כמו רגשות של יהירות וצדקנות. הראשונים יכולים להיחבא אם מצליח האדם להמציא בראשו את האחרונים. הוא יכול לספר לעצמו: “אלו אשר קוראים למה שאני עושה מביש הם שצריכים להתבייש. הם אנשים רעים – הם קנאים, שונאים, עריצים. ואני עושה משהו אצילי בכך שאני דוחה את דעתם ונלחם נגדם! כן, זהו זה!” על ידי מין אלכימיה פסיכולוגית, חטא הופך לסגולה וסגולה לחטא, וההערכה העצמית של אותו אדם ניצלת כך ואפילו מתעצמת.

זה אולי יראה מוזר שתיאורטיקן של משפט הטבע יגייס את ניטשה לניתוח הזה, אבל הוא הוא, כמובן, המאבחן הגדול של אומדן מחדש של ערכים על בסיס שוויוני. רטוריקה מוסרנית שוויונית היא, לפי ניתוחו של ניטשה, מסיכה לטינה וקנאה – דרך שבה אלו עם חוש עמוק של כישלון וחולשה יכולים להשיג נקמה נגד אלו המצדדים בסגולות שהם לא מסוגלים לעמוד בהן. כמובן, הדרך שבה ניטשה מפתח ניתוח מסוג זה היא בעייתית. לדוגמה, הוא מיישם אותה כביקורת על מוסר נוצרי, בעוד שהמטרה אותה הוא תוקף היא בעצם קריקטורה של מוסר נוצרי. אבל הרעיון הבסיסי שאומדן מחודש של ערכים יכול לשקף קנאה, טינה, ורצון בנקמה הוא רעיון מתקבל על הדעת, והוא חל באותה מידה על דעות ליברליות בנוגע למין כמו שהוא חל על סוגי השוויון שניטשה התכוון אליהם.

כדאי לציין שככל שהמהפכה המינית התקדמה, היא הובילה לטענות יותר ויותר ביזאריות ומגוחכות – כמו הטענה שהבדלים ביולוגיים בין זכרים ונקבות הם כוזבים וביטויה של לא יותר מאשר דעה קדומה. איך אפשר ברצינות להאמין בשטויות כאלה? המניע לצורך להאמין בכך לא מסתורי, מאחר ואפשרי שהאדם כבל עצמו לחטאים מיניים כל כך קיצוניים עד שהרציונליזציה שלו דורשת תזה מגוחכת שכזו. אבל איך הוא יכול לשכנע את עצמו באמת להאמין בכך? גם כאן סוג של מוסרנות עולם-ליצן דוהרת להושיעו. אם הוא מסוגל לשלהב את עצמו לתוך טירוף צדקני המכוון את תשומת הלב הלאה מהאבסורדיות של האמונה שלו ואל צרות האופקים המרומזת של אלו המכחישים אותה, אז אותה אמונה יכולה (אולי רק בקושי) להתקיים. ככל שהאמונה מגוחכת יותר בבירור, כך ההצדקה הרטורית שלה יותר מוסרנית בצרימותה, כי על החוסר בבסיס רציונלי חייבת לכפר עוצמה רטורית.

נוכל לקרוא לתופעה חוק המוסרניות המפצה: ככל שחטאיו המיניים של מישהו מבישים או מגוחכים יותר, ככה הוא נוטה לתקוף את אלו המתנגדים אליהם בצווחנות מוסרנית קשה יותר, כדי לפצות פסיכולוגית על המודעות העצמית העמוקה שלו לאותה בושה ואבסורדיות.

3. אנטי-פרושים: אבל למה כל כך הרבה אנשים שלא לוקחים חלק בחטאים שכאלו סובלים את המוסרניות המפצה הזאת? למה למעשה הרבה אנשים שההתנהגות המינית האישית שלהם יחסית שמרנית בכל זאת מתנגדים בתוקף לכל התעקשות ששמרנות שכזאת צריך שתהיה נורמטיבית?

בחלקה זוהי פשוט תוצאה של רלטיביזם עצל ורגשנות שנוטים לשרור בחברות הדוגלות בשוויון. עצם הרעיון שדרך חיים אחת עדיפה על השנייה, והאפשרות שרגשותיו של מישהו ייפגעו אם נעז לרמוז אחרת, הופכים בלתי נסבלים. (שוב, ראה ניתוחו של אפלטון את הדמוקרטיה ברפובליקה.) ומכאן שאפילו אלו המעדיפים לחיות חיים שמרניים יותר לעתים לא ירשו לעצמם להעלות על דעתם את המחשבה הכופרת שאכן מוטב מוסרית לעשות זאת.

אבל שימו לב שמשהו נוסף קורה פה. בחנו לרגע את האנלוגיה הבאה. הפרושים מתוארים לעתים כמי שבנו “גדר” סביב תורת משה, כדי למזער ככל הניתן את הסיכוי שמישהו יפר אותה. הגדר כללה אוסף של איסורים משניים, אשר כיבודם נועד להבטיח שאפילו לא נתקרב להפרה של הראשיים. לדוגמה, אם לא נרשה לעצמנו אפילו ללקט תבואה בשבת, אז לבטח נימנע מכל דבר אחר שיכול בבירור רב יותר להיחשב עבודה בשבת.

עכשיו, מה שאני מציע הוא שסובלנות כלפי חטאים מיניים אקזוטיים יותר מאפשרת לאלו אשר חטאיהם יותר שגרתיים לבנות “גדר” של מתירנות סביבם. זאת מעין פארודית עולם-ליצן על הפרושים. אם אפילו דברים ממש קיצוניים לא אסורים, פחות סביר שדברים יום-יומיים יאסרו. לדוגמה, מוסר המיניות המסורתי מגנה מין מחוץ לנישואין כמו גם טרנסקסואליות, אבל מחשיב את השני כנוגד את הטבע באופן ישיר יותר מאשר את הראשון. לפיכך אם אפילו השני נוטה להיראות כמותר, קל ביותר להצדיק את הראשון.

אז, תפיסת הפרושים מרחיבה את גבולות מה שאסור על מנת לשמר את האיסורים, שלאדם האדוק חשובים יותר מכל. ותפיסת האנטי-פרושים של “הבוהמי הבורגני” הפרוגרסיבי מרחיבה את גבולות המותר על מנת לשמר את החטאים המיניים המתונים יותר שהם מה שאכפת לו ממנו באמת.

***

אני לא אומר ששלוש הנטיות הפסיכולוגיות שזיהיתי – בנות התאווה, חוק המוסרניות המפצה, ופארודית האנטי-פרושים – פועלות בתוך כל מי שמחזיק בדעות ליברליות לגבי מוסר מיני, או שהן פועלות באותה עוצמה בכל מי שהן מניעות. אבל הן חלק גדול מהסיפור, וחלק שרק גדל ככל שהמהפכה המינית מתפשטת.

אני גם כמובן לא רומז לרגע שזיהוי הרכיבים הפסיכולוגיים האלה מספיק כדי להפריך את הטענות או הטיעונים של בעלי דעות ליברליות לגבי מוסר מיני. זה יהיה כשל אד הומינם. אותם טענות וטיעונים צריכים (ויכולים) להיענות בתנאים שלהם, בלי תלות במוטיבציות של או בהשפעות הפסיכולוגיות על אלו המציגים אותם.

ובכל זאת, חשוב לשקול את ההשפעות הפסיכולוגיות הנ”ל. ראשית, רעיונות וטיעונים רעים לפעמים קונים אחיזה באנשים אפילו אחרי שהבעיות הלוגיות איתם נחשפו בפניהם. זה יכול להיות שימושי למישהו המשועבד לטעויות שכאלה לשקול את ההשפעות הלא-רציונליות שעלולות להוביל אותו לתת בהן יותר אמון או התחשבות מאשר מגיע להן.

שנית, אלו המצדדים במוסר מיניות מסורתי צריכים להחזיק בהבנה מציאותית של הסיטואציה החברתית. כפי שאמרתי, לחלק מהשמרנים הדתיים חסרה אותה הבנה. לדוגמה, אפילו כמרים קתוליים בני זמננו, במקרה הנדיר שהם בכלל מדברים על מוסר מיני, לעתים קרובות עושים זאת בצורה המעורפלת והבלתי פוגענית ביותר המתאפשרת להם. הם יעשו שמיניות באוויר כדי לייחס מניעים טובים ליריבם ולהודות בחוסר הצדק ובחוסר הרגישות לכאורה של חסידי המוסר הנוצרי מהעבר, אפילו אם מחוות שכאלה לעולם לא יוחזרו מהצד הליברלי באותו מטבע. הם אפילו יסירו דגש מהחשיבות של מוסר המיניות ביחס, נגיד, לשאלות של צדק חברתי.

הכמרים והצדיקים הגדולים מהעבר היו רואים בכל זה הזיה עוצרת נשימה. בעולם האמיתי, לא יתכן צדק חברתי אמיתי ללא סטנדרטים מיניים איתנים, מכיוון שהמשפחה היא הבסיס לסדר החברתי והמשפחה לא יכולה לשגשג בלי סטנדרטים מיניים איתנים. המהפכה המינית אחראית למיליוני ילדים מחוסרי אבות, ולכל העוני ואי-הסדר החברתי שהגיעו אחריהם. אין גם התגלמות יותר גדולה של אנוכיות מושרשת ההופכת צדק חברתי לבלתי אפשרי מאשר המוכנות האדישה של מיליונים לרצוח את ילדיהם ברחם. דיבור על אי-צדק חברתי שמתעלם מהתפקיד השורשי של המהפכה המינית בטיפוח אי-צדק שכזה הוא שום דבר מעבר לפטפטת – לא רציני, סנטימנטלי ומועד לגרום לאדם המודרני להרגיש בנוח בחטאיו במקום לומר לו את מה שהוא באמת צריך לשמוע. לוחם צדק חברתי אמיתי חייב להיות ריאקציונרי לא מתפשר בענייני מין.

הראשונה שבסיבות לכך היא התפקיד שחוסר מוסר מיני משחק בערעור ההבנה המוסרית בכללותה, כפי שאקווינס מלמד אותנו. לא מדובר רק בטעות אינטלקטואלית הנעשית בידי אנשים עם כוונות טובות אלא בלא פחות מפסיכוזה כלל חברתית. כמו שאומרים באלכוהוליסטים אנונימיים, הצעד הראשון הוא להודות שיש לך בעיה.